ההספד של איל סהר הדר, אביו האוהב של רותם

כל אדם הוא אור

יש אור שבוקע ממנו

ואור שניסך עליו

וככל שגדל האור, גדל האדם

וגדלה אהבתו

וזו מטרתו

לעולם

רותמון אהוב שלנו!

30 ימים בלעדיך, ואני עדיין מחסיר פעימה בכל כניסה הביתה, אל מול תמונתך הכל-כך חיה, וכל-כך שמחה. אולי בכל זאת חזרת בריא ושלם מהקרב...

30 ימים בלעדיך, בהם הלב השבור והכואב שלנו, מסרב בתוקף להשלים עם לכתך. הרי אתה עמוד תווך כל כך משמעותי של משפחתנו...

30 ימים בלעדיך, בהם המתנו, שצמח הרותם בגינתנו יפרח כמו תמיד, אך השנה, בפעם הראשונה, לא פרח בו, אף לא פרח אחד.

30 ימים של גיהנום צרוף, וכאב בלתי נתפס, שבתוכם ראינו גם שבבי אור בדמות קהילה, משפחה וחברים מדהימים ותומכים, שמחבקים אותנו חזק-חזק.

30 ימים בלעדיך, בהם אני מנסה לפענח לעומק את נוסחת הערכים המופלאה שלך, מתוך זיכרונות, תמונות וסיפורים מעוררי השראה על התנהלותך בבית, בצופים, בבית הספר, עם החברים, בצבא בכלל, ובמלחמת השביעי באוקטובר בפרט.

התבהר לי, שלקחת נחישות חסרת פשרות, הוספת מקצועיות יוצאת דופן בכל מה שעשית,

וכל זה תוך בניית רעות עמוקה ומיוחדת, בכל המסגרות בהן לקחת חלק.

ואז קרה דבר מופלא: באמצעות ערכיך אלה, יצרת מנהיגות שקטה, שהובילה אותך, להשגת היעדים המאתגרים, שהצבת לעצמך.

לפני 20 שנה בקע אורך הקסום והראשוני מתוך אהבה טהורה, והוא שפילס את הדרך לארבעת האורות הקסומים הנוספים שקרו לנו.

היית תינוק מתוק, שובב וסקרן. איתגרת אותנו רבות בחוויות ראשוניות, ואנחנו נענינו לאתגר, כמיטב יכולתנו.

למרות שבלידתך, ראיתי בעיני את ניתוק חבל הטבור, דומה, שנותר חיבור מיוחד לאימך מאז ולתמיד. איזה צוות מדהים!

גדלת והפכת לעלם שובב. שטותניק ממדרגה ראשונה. קשה היה לכעוס עליך, בשל קיסמך יוצא הדופן. גיבשת את קבוצת חבריך מבית ולאחר מכן, את חבריך מסיירת צנחנים, והיה לך ברור, שתיקח אותם איתך להמשך הדרך.

עם כל לידה של אחיך ואחותך, פינית להם מקום בשמחה, וחיבקת אותם באהבה מעוררת השראה. איזה אח למופת. מכווין, מעודד, מעיר כשצריך. מצמיח. אח נערץ. מודל לחיקוי. ההובלה המשפחתית שלך הקסימה אותנו.

בכיתה יא' הרגשנו קפיצה בהתבגרותך, והבטנו בהשתאות ובגאווה בגבר הקסום שהפכת להיות. התבגרות זו המשיכה עם הגיוס ובייחוד, עם פרוץ המלחמה שהוכיחה, שאתה, כמו אימך, קורצת מחומר מיוחד שמשביח, ככל שהמצב נהיה קשה יותר.

התקדמת מלוחם בצוות למפקד חוליה, מפקד כיתה וסמל, ובמקביל, התקדמת כמפקד חוליה רפואית של הצוות, הפלוגה ולאחר מכן של הגדוד כולו.

לקחת אחריות תוך הפגנת מנהיגות. הבנת על מה אתה נלחם, ולחמת בגבורה יוצאת דופן. את אחד המכתבים ששלחת לנו מעזה סיימת במשפט:

חולה עליכם, שומר עליכם, נילחם בשבילכם!

מילים כל כך חזקות, שהולכות איתי יום-יום, שעה-שעה.

ואנחנו הבטנו בגאווה הורית, ברותמון שלנו, שדומה, שכל פרחיו נפתחו בבת אחת, והוא מרהיב ביופיו.

אבל, גם חששנו מהנורא מכל.

רותמון, מאז האסון הבלתי נתפס שפקד אותנו, אנו בליקוי מאורות. הרסיס שפגע בליבך, ריסק את הלבבות שלנו לאין סוף חתיכות. ואנחנו מנסים ללקט אותן חזרה. הושמטנו באחת ממסלול חיינו, ואנו מגששים את דרכנו באפילה תהומית. ובוכים, על מה שכבר לא תספיק, על מה שכבר לא נספיק, להגשים יחד איתך. והרי היו לנו כל כך הרבה תוכניות. מאתגרות, מעניינות, כייפיות, מצחיקות.

אבל כל אותן דמעות זולגות ומתייבשות להן, ולא מחזירות לנו אותך.

רותמון, אתה בן בכור נפלא אליו פיללנו. הגעת אלינו יהלום, ואנחנו השתדלנו ללטש מתוך אהבה אין סופית. השבעת אותנו, שנמשיך להיות בית אוהב, שמח ומצמיח לאחים שלך, בדיוק כמו זה, שאתה צמחת בו.

ובכל פעם, כשצער תהומי מציף אותי, אני מרגיש מעין צ'פחה רותמית ממך על העורף, בתוספת משפט חד וקולע: "משפחה אהובה שלי, אני מכיר אתכם. אתם יכולים!"

הצוואה הזו שלך כל-כך קשה ומאתגרת, קשה מנשוא, ומעידה על בגרותך, ועל הבנתך את מה שבאמת חשוב בחיים. אמא ואני נשבענו לך, שנקיים את צוואתך, למרות הקושי הרב.

רותמון שלי, כמה אהבת את החיים, את הארץ היפה והמיוחדת שלנו, ואת האנשים שאספת סביבך. והם עטפו אותך באהבה אדירה בחזרה.

הערכים שזיקקת לעצמך ושהגדירו אותך יותר מכל (נחישות, מקצועיות, רעות ומנהיגות שקטה) הם נר לרגלנו, להמשך דרכנו. אני מעריץ אותך, בשל ערכיך המופלאים הללו.

תודה לך, שבחרת בנו כמשפחתך. תודה על כל רגע ורגע שהיית, וחלקת איתנו. המסע שלך אמנם קצר בשנים, קצר מדי, אבל כל כך משמעותי, עבורנו, ועבור אנשים נוספים שהכירו אותך. תודה על האור שהבאת לעולמנו.